לבית הספר למוסיקה רימון מגיעים תלמידים עם כשרונות רבים על חלק מהם ודאי נשמע בעתיד. מה שהדהים אותי בשנת הלימודים הראשונה בה לימדתי את הקורס "איך להתפרנס ממוסיקה" זאת המהירות שבה הם מיישמים את החומר. אחת המוסיקאיות, שקטה וצנועה הפנימה את החומר ואהחליטה לעשות מעשה היא הכינה פלייר כזה, כמו פעם ורשמה עליו שהיא רוצה לכתוב מוסיקה לסרטי וידאו קצרים ניגשה לבית ספר לאמנות שבו לומדים ליצור סרטים כאלה ותלתה את המודעה תוך כמה ימים קיבלה 2 הזמנות לכתוב מוסיקה. עבודה אחת היא כב סיימה לשביעו

"נתת לי אתה אומץ להיות מי שאני באמת" - כשאמרה לי את זה האשה הלא צעירה שהחלה לעשות את מה שהיא אוהבת באמת, זה ריגש אותי מאד. שנים שאנחנו משביעים את רצונם של האחרים, עושים מה שחשוב ומה שצריך, ולא באמת מה שאנחנו רוצים. אך האמת היא שזה לא באמת עובר הרצון הזה ליצור ולהיות מי שאנחנו באמת. לכן, כאשר מישהו מצליח להתחזק במקום הזה ולפרוץ את המחסומים זה מאד מרגש. והפעם אני רוצה לכתוב על סביבה תומכת. כשאנחנו עושים צעד כזה חשוב, כמו להתחבר למה שאנחנו באמת אוהבים, חשוב שתהיה לנו סביבה תומכת

פיקאסו, פיקאסו, פיקאסו. האמן הכי מפורסם במאה העשרים ממשיך לייצר כותרות בלי הרף. אחרי שבשבוע שעבר ציור מוקדם של פיקאסו, שנכלל במכירת רוקפלר נמכר ב 115 מליון דולר. מידי פעם מגיעה אלינו ידיעה כזאת שמספרת על מכירה של צייר ידוע במליוני דולרים. יש אמנים שזה מאד משפיע עליהם. הם ישר חושבים- לעולם לא אהיה פיקסו אז למה להתאמץ בכלל? ואילו אני אומרת: היום כבר לא מודדים אותנו בהשוואה לאחרים, היום כל אחד אמור להיות הגירסה הטובה ביותר של עצמו. אנחנו יכולים להיות רק אנחנו, כי כל היתר כבר תפו

כשאני שואלת אמנים ויוצרים מאיזה גיל הם יודעים שהם כאלה רובם אומרים לי: "מגיל ממש צעיר". הם פשוט נולדים ככה: עם יכולת מאד מיוחדת להם, עם כשרון טבעי. אם זה במוסיקה, או בריקוד או במשחק או בציור, ולפעמים יש כאלה שיש להם כשרון בכמה תחומים. לא קל להבין את זה: איך לאדם אחד יש גם יכולת ציור, גם משחק וגם מוסיקה? אך זאת המציאות ואני נתקלת בדי הרבה כאלה. ״אנשים רגישים מאד״ - יש ספר כזה ובהמשך קטע ממנו שמסביר מה מרגישים האמנים הרגישים מאד. כי זה בדיוק ההבדל בין אנשים רגילים לאמנים. לכל א

כולם מתים אבל לא כולם חיים ===================== זה לא המוות שאנשים מפחדים ממנו, אלא להגיע לסוף החיים כדי להבין שלא באמת חיינו, שלא עשינו מה שאנו אוהבים ומוכשרים לעשות. נעשה מחקר על אנשים שבסוף חייהם התבקשו לדבר על מה הם מתחרטים. ואנשים השיבו שהם מתחרטים על מה שלא עשו, על כך שלא לקחו את החלומות שלהם ומימשו אותם. מה כבר יכול להיות? למה חששו? האם גם אתם אומרים: אם רק יכולתי לעשות....... היי תתעורר! תשאל עצמכם למה אתם קיימים? החיים לא נועדו רק כדי לשלם שכר דירה ולאכול. החלום שלך