הסרט שלה התקבל לפסטיבל

הסרט הקצר שלה התקבל לפסטיבל הסרטים בירושלים. איזו שמחה! איזו התרגשות. אך אליה וקוץ בה. ביקשו ממנה לעשות לו יח"צ, לקדם אותו ברשתות החברתיות. אבל את זה היא לא מסוגלת לעשות. יש לה קושי ממש גדול עם זה.

להעלות פוסטים? להיחשף? ומה אם אכתוב משהו שלא יהיה מספיק טוב? ומה יגידו עלי? מה יחשבו עלי? אני פשוט לא מסוגלת....

כמה פעמים אני נתקלת באמנים מוכשרים, מבריקים ממש שמתקשים לכתוב פוסטים בדיוק מאותו חשש. מה יגידו עלי?

והתוצאה? לא לעשות כלום. לוותר על האפשרות ועל השליחות שלי- להביא את האמנות שלי לקהל. להישאר בבית.

זה הזכיר לי את מה שקורה עם הקורונה. לא מוכנים לעשות מה שצריך כדי לעצור אותה ופשוט שולחים את כולם לסגר.

יש סגר אז לא נדבקים.

אני לא מפרסמת- אני לא נפגעת. אף אחד לא יגיד עלי שום דבר רע, אבל גם טוב לא יצא מזה.

המחשבות האלה יושבות על המעצורים שלנו, ועל המחשבות המעכבות שצברנו לעצמנו בילדותינו. מחשבות שגורמות לנו לתת כח עצום לאנשים שאנחנו לא מכירים. רק המחשבה מה יגידו, מחלישה וסוגרת אותנו בבית.

מחשבות כמו: אני מוכרחה להיות הכי טובה

כל מה שאני עושה חייב להיות מושלם.

אם לא יאהבו אותי ולא יעריכו אותי אני לא שווה כלום.

ובכן, חשוב לדעת שאין מושלם. אף אחד בעולם אינו מושלם.

כמו כן כדאי לדעת שהסתכלות שהינה אנכית ומתייחסת לחיים כאילו ישנו סולם שאנו חייבים להיות בראשו, וכל מי שמתחת פחות טוב, היא הסתכלות שיוצרת סבל.

תמיד עדיף להתייחס לעצמנו בלבד. איפה הייתי בשנה שעברה ואיפה אני היום.

קצת צניעות! התחרות היחידה שלכם היא עם עצמכם. וזיכרו שאתם תמיד עושים כמיטב יכלתכם, ולא כולם יאהבו אתכם.

ולכן תמיד עדיף לעשות מאשר לא לעשות. רק ככה מתקדמים.

להעלות פוסטים על האמנות שלי?

למה הדבר דומה? הרגע הראשון של להיכנס למיים הקרים הוא הקשה ביותר, אך כעבור שניות מתרגלים וזה עובר.

הפוסט הראשון בו אתם מעט נחשפים ומספרים על האמנות ועל היצירה שלכם הוא הכי קשה, אך אחר כך זה הרבה יותר נעים.

קפצו למיים,כתבו על מה שאתם עושים, תנו ערך לאנשים. שחקו את משחק החיים.

כמעט לכל יום אני מקבלת הודעות שאמנים שליוויתי שמספרים בהתרגשות על כמויות הלייקים שהם מקבלים, על רכישת הציורים שלהם או עבודות אחרות.

נסו להתגבר על המיכשולים שאתם עצמכם שמים על עצמכם וזיכרו:

קיבלתם מתנה השליחות שלכם היא לאפשר לאחרים להנות ממנה..