למה חושבים שאמנים מבולבלים?

כשאני שואלת אמנים ויוצרים מאיזה גיל הם יודעים שהם כאלה רובם אומרים לי: "מגיל ממש צעיר". הם פשוט נולדים ככה: עם יכולת מאד מיוחדת להם, עם כשרון טבעי.

אם זה במוסיקה, או בריקוד או במשחק או בציור, ולפעמים יש כאלה שיש להם כשרון בכמה תחומים. לא קל להבין את זה: איך לאדם אחד יש גם יכולת ציור, גם משחק וגם מוסיקה?

אך זאת המציאות ואני נתקלת בדי הרבה כאלה.

״אנשים רגישים מאד״ - יש ספר כזה ובהמשך קטע ממנו שמסביר מה מרגישים האמנים הרגישים מאד. כי זה בדיוק ההבדל בין אנשים רגילים לאמנים. לכל אחד מאיתנו יש ראש או רגש מפותחים יותר. אצל אמנים זה כמעט תמיד הרגש, הרגש הוא המפותח יותר. ולכן הם יכולים ליצור, לכן הם רואים בעולם כל מיני דברים שאנשים רגילים לא רואים

והענין הוא שהם צריכים להוציא אותם ולהביא אותם לידי ביטוי, כי אחרת זה גועש ורועש בתוכם. אז לפני הקטע אני רוצה להגיד לכם שיש בעולמינו אמנים ויוצרים רבים שבילדותם לא הבינו אותם ושלחו אותם לכל מיני טיפולים או נתנו להם כל מיני כדורים כדי שיירגעו, כדי שיתמקדו כדי שיבחרו במשהו נורמלי ורגיל.

אבל הם לא מסוגלים.

ומה שצריך לעשות זה פשוט לבדוק מה מהכישורים האלה הכי בוער בהם.

לתת לו מקום, ואז לתת עוד קצת מקום לשאר הכישורים והיכולות -מאחר ואי אפשר להזניח או לדכא אותם. פשוט לחבק אותם ולפנות להם קצת זמן. אז אם נלמד לראות שהאמנים והיוצרים הם אלה שנותנים טעם לחיינו. ביצירות שלהם, במוסיקה, בסרטים ובהצגות.

נלמד לטפח ולעודד אותם ובהמשך לתת את הכלים שילמדו אותם מה לעשות.

איך לנהל את עצמם, איך לטפל בכסף, איך לנהל את הזמן שלהם.

לכן, כשאמנים מגיעים אלי אחרי סיבוב אצל פסיכולוגים הם תמיד אומרים

חיפשתי מישהו שמבין אמנים.... כי רב הזמן לא מבינים אותם ויש הרגשה שהם משדרים על תדר שונה.. אז הנה הקטע מהספר "אנשים רגישים מאד״:

*אינטואיציה- אינטואטיבים מאד, חשים כשמשהו לא בסדר. מתשומת לב לפרטים קטנים שמשתנים (כסא שזז, תספורת שהשתנתה) ועד תחושה כללית שמשהו לא בסדר עם הבנאדם שמולך.

*חוויה חזקה של שליליות - לא אוהבים צעקות, עימותים, רעשים חזקים. חווים אותם מאד חזק וממשיכים "לשבת" עליהם הרבה אחר כך, גם בצורה נפשית אבל גם בצורה פיזית לפעמים (חוסר ריכוז, בחילות, תחושת דכדוך).

*הלם מקהלים גדולים או סביבות חדשות- בגלל שחווים הכל חזק ושמים לב לכל פרט, מתקשים עם קהלים גדולים או סביבות חדשות. יוצר תחושה של "עומס נתונים" וגירויים, דבר שמנקז את האנרגיה. כך שזקוקים הרבה פעמים לחלל האישי שלהם, ללבד, כדי לאגור אנרגיה מחדש.

*תשישות- המח לא בנוי לעשייה של דבר אחד אחרי השני מהר וללא עצירה. בגלל שמכניסים הכל פנימה, זה מגיע למצב של עומס וקצר במערכת. הרבה יותר אנשים של לעצור מדי פעם להריח את הפרחים. כמובן שהחברה בנויה אחרת ולכן הצורך להתאים את עצמך, שוחק בפני עצמו ומתיש. מצד שני- התשישות קשורה גם לכך שסובלים מבעיות להצליח לישון, כי המח רוחש כל הזמן.

*התמודדות עם אנשים שאומרים לך שאתה רגיש מדי, דרמטי ושפשוט תירגע (או כל פורמט אחר של פשוט להפסיק להרגיש) מבלי להבין שעוצמות הרגש ממשיכות להדהד והאופציה לעשות קאט היא על גבול הלא קיימת. כך שהרבה פעמים חשים אאוטסיידרים/ חריגים חברתית ולא בסדר בדרך ההתמודדות עם העולם. מוצאים את עצמם מנסים להסתיר את הרגשות, ולא להכביד על אחרים ולהיות יותר מדי.

*אמפתיים מאד- כבר הבנו למה, לא? מרגישים כמו ספוג, קולטים כל פרט ולכן קל להזדהות עם כאב של אחר ולהבין אותו. לא רוצים שהאחר יחווה חוויה קשה, כי הם חווים הכל חזק ומבינים איך זה. כתוצאה מכך הרבה מהם יצירתיים ולהרבה מהם יש קשרים מעמיקים, כי מסוגלים לשים את עצמם בנעלי האחר.

*מלאי דמיון- המח עובד שעות נוספות, באובר דרייב תמידי. בעלי עולם פנימי עשיר ונמצאים בתוך הראש של עצמם שעות נוספות. .מקבלים השראה בקלות, ומצד שני דואגים וחרדתיים המון. כי גם זו תוצאה של דמיון אובר מפותח

אז אם יש ביניכם אמנים כאלה, או מכירים כאלה, תנו להם ולעצמכם חיבוק

ותאהבו את עצמכם כמו שאתם, כי אתם מיוחדים ונדירים ביותר. והעולם הדי מכוער הזה, זקוק לכם.

.